בשליטה: חלק 1 + 2

הוצאה עצמית

אני לא יודע מאיפה להתחיל, אני בטוח שאתם תגידו 'תתחיל מההתחלה', אבל מה שגרם לי להיות במקום בו אני נמצא היום, אין לו כל קשר לילדות שלי. הייתה לי ילדות מדהימה עם הורים נאמנים ואח גדול שתמיד דאג לשמור עליי. לא חסר לי דבר. ההפך, אני חושב שגדלתי עם הרבה מותרות. נעשיתי איש עסקים קר ומנוכר, תמיד ידעתי לייצר כסף ולהימנע מלהתקרב לעסקים ללא עתיד. זה הכישרון שלי. האחריות על ערך המניות היא גדולה מנשוא, אבל את זה הבנתי מאוחר מידי. אחרי שכבר לא מעט משפחות, איבדו את כל אשר להם. הפעמים הראשונות כאבו לי. רציתי לתקן ואפילו דאגתי לכמה מהם לעמוד על הרגליים. אבל מהר מאוד הבנתי שאלה החיים. אתה חייב לטרוף, הכול ולקוות שלא יגיע טורף גדול וחזק ממך. בשלב כלשהו כל כך התמקדתי בעסקים שכל שאר החיים עברו לידי. הייתי שיכור מכוח וכה מסומם משליטה עד שלא הבנתי שאט אט האדם שהיה בתוכי, נעלם. שכחתי לחייך, למי יש זמן, לעזאזל, כשכל יעד שלך נמדד בפאקינג ממשלת ארה"ב.

השגרה גומרת אותך, את מי שאתה.

המהפך הגדול, האמיתי של חיי קרה דווקא ביום הקשה ביותר שעברתי, ביום בו המראה עמדה מול עיניי, וראיתי את הבן זונה שמשתקף בה. את הבן זונה שפיטר את אחיו, בשר מבשרו, רק משום ששיקף מולו את האמת המרה.

"מה אתה עושה כאן בשעה כזו?" תחושת שפתיה של בטי וזרועותיה הכרוכות סביב צווארי תמיד מעלות חיוך על פניי.

"מה זה? מה אתה מקליד כאן?", מובן שאני מוריד את ידיי מהמקלדת, נותן לה לקרוא את המילים שכתבתי.

"החלטת להתוודות לעולם?" קול צחוקה עדיין גורם לגופי לרטוט ולאיברי לזקור. זה לעולם לא ייגמר, גם לא אחרי עשרים שנה, אותן חגגנו רק לפני כמה ימים. ודאי שלא חגגנו אותן בדרך שגרתית, אלא בווילה בהמפטון, שם בילינו עם מספר חברים מהקהילה, שם היא קילרה אותי שוב. הסתובבתי בגאווה גדולה מול חברינו הטובים, אותם החברים, שבתחילת דרכינו היו אויבים.

"הי.. אתה ממש כותב כאן את סיפור חייך" היא מעירה לי אחרי שהיא מסיימת לקרוא את המילים.

"את סיפור חיינו" אני מתקן אותה, והיא מכווצת את גבותיה ומתנתקת ממני.

"אתה מתכוון לפרסם את זה?" היא שואלת, לא בטוח אם היא חוששת או מתרגשת. הרגשות שלה בנושא מעורבים, אני יכול לחוש בזה.

"אני לא בטוח. זה סתם רעיון. זה מפריע לך?" אני מביט בה, רוצה לגלות את התחושות האמיתיות שלה לנושא הזה. בטי תמיד הייתה כנה ברגשותיה. אבל עכשיו יותר מתמיד מדובר בחשיפה. בחשיפה של הסיפור שלנו. בהצצה לחיים שעומדים מאחורי הדמויות שאנחנו מייצגים ביום יום.

"אני לא בטוחה, שאתה תצליח להעביר את מה שבאמת קרה. את העוצמות שבגילוי שלך. את הבלבול שחשת בפעם הראשונה שאיבדת שליטה, את הבחירה האינטואיטיבית שלך. בחירת הכינוי "בכר", המלחמה הקשה בעצמך כשסרבת להבין את מה שהגוף והנפש שלך ידעו. אני לא חושבת, שאתה תוכל להעביר את מה שכולנו עברנו בתהליך המטורף הזה. בתהליך הגילוי של הסצנה. אני חוששת שלא תצליח להיות המתווך הנכון לאהבה הגדולה שלנו, לתחושות, למעברים, לכאב." היא משפשפת את רקתה כפי שעושה בכל פעם שהיא חושבת או לחוצה. אינני יודע כלל אם היא מודעת לכך, אבל אותי זה מהפנט.

"אתה מקשיב לי בכלל?" היא נוזפת בי. אני יודע מה יהיה הצעד הבא. היא תנשק אותי, תושיט לי את היד, תוביל אותי אל חדר המגורים, ותוריד אותי על הברכיים. הלילה הזה יסתיים כשסימנים אדומים יקשטו את גופי, ותשוקתה על פניי, על גופי.

"אתה עדיין חולם" היא מעירה לי שוב, ואינני יכול שלא לחייך למשמע קולה, והתוכנית הנרקמת בראשה.

"אני מקשיב לך" אני דואג להפנות את כל גופי לשקוע בעיניה הזורחות כמו בכל פעם שרעיון צומח בראשה.

"אתה לא תכתוב את הסיפור" היא פוסקת, ואני מצמצם את עיניי, בטוח שהרעיון שלה אינו מסתיים בהכרזה הזו.

"אנחנו ניתן ליולנדה הירש סופר לכתוב אותו" היא ממשיכה.

"לסופרת?" אני שואל, לא בטוח ששמעתי את השם הנכון.

"כן. היא מטורפת. היא תוכל להבין את המעברים החדים של ההתנהלות, תוכל להבין את הכול, ולהעביר לכל מי שיקרא את הסיפור, כפי שרק היא יודעת לעשות" החיוך שנסוך על פניה שווה את הכול. היא כל כך מרוצה מההחלטה שלה. וכן, זו ההחלטה שלה. החיים שלנו, ההתנהלות שלנו, ההתחלה, האמצע והסוף בידיים שלה. זה לא הופך אותי לאדם חלש. ואני מקווה שהסופרת הזו תצליח להעביר לכם את הכוח העצום בשחרור השליטה. אבל יתרה מזאת, שהיא תצליח להעביר את האמון הרב שאדם אחד צריך לתת באדם אחר כדי לשחרר לו את השליטה. לא לומר 'אתה שולט בי', ולבחון את צעדיו, אלא להאמין באמת, שהוא שומר עליך מכל משמר. הוא יודע לקרוא את גופך, את נפשך, את הפנים והחוץ שלך. אני שומע את נקישות עקביה על רצפת השיש.

"עקבים, מותק?" אני שואל, חייב לשחרר את האוויר העומד בחדר. אותו אוויר שנמצא תמיד רגע לפני שהיא שולחת אותי לכלוב. אוי אלוהים אתם כלל לא מכירים את סגנון החיים שלנו, ואני כבר מפחיד אתכם. אולי באמת כדאי שהסופרת הזו תכתוב את הספר, ולא אני.

"כשלא היית במיטה. חשבתי על משהו" כמו שלמדתי עם השנים הצלחתי להסיט את מחשבתה. או כך לפחות אני חושב. בטי לא צפויה, והיא מכירה אותי טוב כל כך.

"אני איתך, בייב, בואי ניתן את זה לאנשים מקצועיים מאתנו" היא סופקת ידיים בקפיצה.

"ידעת שלאחרונה היא הוסיפה לשמה את השם 'אלה'"? היא שואלת, ואני לא מבין על מה היא מדברת.

"יולנדה הירש, הסופרת, לאחרונה הוסיפה את השם 'אלה'" היא מסבירה, ואינני יודע למה היא מספרת לי את זה.

"אני רואה את חוסר ההבנה בעיניך. 'אלה' זה כמו אל רק באישה, כך שאת הסיפור שלנו היא תספר מלמעלה כצופה מהצד." היא מסבירה לי בהתלהבות, אליה לא נחשפתי במשך שנים.

"אני אוהב אותך בטי" אני קם ממקומי ועוטף אותה בזרועותיי.

"ואני אותך. ואוהב אותך הרבה יותר כשתכבה את המחשב, תיגש אל חדר המגורים, ותמתין לי על הברכיים במרכז החדר, בכר" היא אומרת, ואני עושה כדברי מלכתי.

נראה שברגע זה תתחילו לקרוא את הסיפור שלנו מעיניה של הסופרת האלה, יולנדה הירש סופר. אל תשפטו אותנו, נסו להבין, שהחיים הם לא שחור ולבן, בחיים יש המון שטחים צבעוניים, כאלה שלא מתאימים לכל אחד, אבל בהחלט מתאימים לנו.

ת. הוצאה: 03/2018

כיצד לקרוא ספר דיגיטלי

מחיר (דיגיטלי): 78.00 52.00