מכונת הזמן

בני לנדאו

הוצאת אבן צור

פעם בחיים, עמוק אל תוך הלילה, כמו בסיפורים, הסמרטפון מתחיל להתייפח פתאום וסדרה של פעימות טריי-טון מתבלבלת מתוך המכשיר ואתה קולט מתוך ערפילי השינה שמישהו מתעקש לומר לך משהו שאינו סובל דיחוי. משהו מקומם. משהו נורא שמתחיל ב"רציתי בעיקר לומר לך שנורא חששתי לקרוא את הספר שלך עם השם הכי דפוק בכל תולדות הספרות ואז להצטרך לחפש את נקודת האור היחידה שהמצאתי בו" וממשיך ב"ולכן השארתי את הקריאה לסוף שבוע בתקווה עמומה שעד אז אני אמות."הלב פוסח על פעימה. לא ממש אבל---
"אבל אז---התיישבתי לקרוא באחת עשרה בלילה ובשלוש בערך הבנתי שאם לא אעצור עכשיו – העונג המטורף הזה יגמר."
אתם יודעים לבד שאין דברים כאלה. זה קורה פעם בחיים. אולי לא בחייו של עמוס עוז אבל בטח בשלי. ד.ל.ס. כתבה את זה. והיא יודעת משהו על כתיבה. גם לקרוא היא יודעת---
"זה היה קסם! צחקתי ובכיתי, בעיקר אשכרה מקנאה [אני קנאית, בעיקר רק לסופרים]. אני נולדתי כמה שנים [אחריך] אבל בכל זאת זה החזיר לי את כל הריחות, הקולות, השפות והמילים של הילדות שלי---וכל זה כתוב בצורה כל כך עשירה, כל החיים כפי שהיו, כביכול, ממבט משולב של מבוגר וגם של ילד, בלי טיפת סנטימנטליות, כל הסיפורים הקטנים האלה שכמו אצל פליני ב"זכרונות" וגם ב"סינמה פרדסיו" ואולי קצת ב"ימי הרדיו" של וודי אלן – גרמו לי להתגעגע לחיים שלא היו לי אף פעם---"
פליני? וודי אלן? הסרט המהמם הזה, "סינמה פרדסיו"? מגזימה. היא, כמובן, מגזימה. בכוונה היא עושה את זה, על ספר ש"עם עובד" הוציא לגריסה שנים רבות קודם---
"אתה כותב כל כך נפלא וכל כך מדויק. בתחילת הקריאה חששתי כל כך כי זה בדיוק סוג של נושא שאי אפשר כמעט שלא ליפול בו – או לכתיבה ילדותית מעושה או לסנטימנטליות זולה – אבל די מהר הבנתי שאפשר לסמוך עליך ונכבשתי כל כך---"
ושעה אחר כך:
"סיימתי עכשיו. לא שמעת ממני שום מחמאה של פעם בחיים. כל מי שקרא את הספר אמר לך את אותו הדבר. זה אחד הטובים והמבריקים שיש. ולמרות החינניות – הוא עמוק מאד--יש לי עדיין דמעות בעיניים ואני לא רואה את מה שאני כותבת---"
בשלוש בלילה זה הגיע. בהפתעה מחוייכת שבגללה בא לי לשתף גם אתכם---

ת. הוצאה: 06/2017

כיצד לקרוא ספר דיגיטלי